הינך נמצא כאן

זה שלנו בגלל המשפט הבינלאומי

המשפט הבינלאומי קובע ארץ ישראל שייכת לעם היהודי

  • ƒהזיקה המשפטית של העם היהודי לארץ ישראל כביתו הלאומי מהים התיכון עד נהר הירדן - נובעת מכוח זכותנו viagra pas cher ההיסטורית.
  • זכות היסטורית-חוקית זו הוכרה במכתב ‘המנדט על פלשתינה’ שהוענק על ידי חבר הלאומים לבריטניה בשנת 1922, כדי שתקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל.
  • העם היהודי הוא היחידי שקיבל הבטחה והצהרה בינלאומית להקים את מדינתו בין הירדן לים.
  • ההתרחשויות במשך השנים לא שינו עובדה בסיסית זו. הקו הירוק הינו קו הפסקת האש בין ישראל וירדן משנת 1949 , וכך הוגדר בהסכמי שביתת הנשק.
  • לאחר 1948 ניסתה ירדן לספח את אזור יהודה ושומרון לשטחה אולם מדינות העולם לא הכירו בכך והסיפוח הירדני לא קיבל תוקף חוקי. סיפוח זה בוטל ממילא ביוזמת ירדן עם חתימת הסכמי השלום בין ישראל לירדן.
  • החלטה 242 של האו”ם אינה מחייבת נסיגה ישראלית מכל השטחים ששוחררו בשנת 67 , אלא רק מחלקם – ולכן, החלטת ישראל לסגת משטחי חצי האי סיני ממצה החלטה זו.
  • ההסכמים עם אש”ף מ 1995- לא כללו ויתור על זכויות משפטיות של הצדדים. ƒ ƒ אמנם, ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון )למעט מזרח ירושלים ומובלעת לטרון( – ובכך טרם מימשה את זכותה ההיסטורית והמשפטית לעשות זאת – אך עובדה זו נובעת בעיקר משיקולים פוליטיים ומדיניים ולא מאילוץ משפטי.

המנדט להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל

בשנת 1917 הצהיר שר החוץ הבריטי, ארתור ג’יימס בלפור, כי ממשלתו “רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל”. לאור “הצהרת בלפור”, בשנת 1922 החליט חבר הלאומים על מסירת הטריטוריה למשמרת בריטית במטרה “להביא להגשמת ההצהרה שניתנה מטעם הממשלה הבריטית לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל”. הבריטים, אם כן, קיבלו חזקה על ארץ ישראל, כולל יהודה ושומרון ועבר הירדן, כמשמרת עבור ישראל. הסיבה למתן המנדט לבריטניה ע”י חבר העמים נכתבה במפורש במבוא לכתב המנדט: “הקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה ולהצדקת בנייתו מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו...”. מסמך זה הוא בעל משמעות מחייבת על פי החוק הבינלאומי. ארצות הברית, שלא הייתה חלק מחבר הלאומים, התחייבה לתוכנו של המנדט באמנה שחתמה עם אנגליה ב1924-, בו נקבע מפורשות כי “ארצות הברית נותנת הסכמתה לניהול פלשתינה על ידי הוד מעלתו הבריטי על פי המנדט שצוטט לעיל...”.

הקו הירוק קו הפסקת אש ולא קו גבול

סיומה של מלחמת השחרור יצר קו הפסקת אש אשר גובש בשנת 1949 במסגרת הסכמי רודוס שסיימו את המלחמה, ואשר שיקף את המצב הצבאי בשטח באותה עת. השאיפה כי מפה זו תשמש בסיס להסדר קבע עתידי נדחתה על ידי מדינות ערב שדרשו כי הקו הירוק יוגדר כקו הפרדה בין הצדדים הלוחמים, ולא כקו המבטא בעלות או ריבונות על שטח כלשהו. ניסוח הסכמי רודוס לא משאיר מקום לספק כי ל”קו הירוק” לא ניתן כל מעמד חוקי: “כן מכירים הצדדים כי שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום פנים מראש את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד”. לאחר מלחמת השחרור היו שטחי יהודה ושומרון תחת שלטון ירדני, ובמשך השנים הבאות ניסתה ירדן לספח את האזור לממלכה ההאשמית. אלא שלאור כתב המנדט, ולאור הסכמי רודוס, נחשב סיפוח זה כלא חוקי והוכר על ידי בריטניה ופקיסטן בלבד. 19 שנים מאוחר יותר, שינתה מלחמת ששת הימים את מפת האזור, ובעקבותיה, לראשונה, הושגה נוכחות ישראלית ברורה בכל שטחי ארץ ישראל המנדטורית. מלחמת ששת הימים – שהייתה מלחמת מגן – הייתה מוצדקת מבחינה חוקית. עובדה זו בצירוף הזיקה החזקה של ישראל לשטחים אלו והעובדה שהם נכבשו ע”י ירדן ב1948- וזאת באופן לא חוקי, שוללות כולן את הטענה כי מדובר בכיבוש לא חוקי.

החלטה 242 - גבולות בני הגנה ונסיגה חלקית בלבד

עם סיומה של המלחמה התקבלה במועצת הביטחון של האו”ם החלטה 242, הקוראת להפסקת אש ולהשכנת שלום בין הצדדים. בהחלטה זו נקבע, בין השאר, כי: “קיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון, שיושתת על... פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנתפסו במסגרת הסכסוך האחרון... ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלֵמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות”. ניסוחה המדוקדק של ההחלטה קובע כי ישראל מחויבת בנסיגה משטחים ולא מהשטחים - כלומר, רק מחלק מהשטחים שתפסה במלחמה, אך לא מכולם. ניסוח זה לא נעשה כלאחר יד. קדמו לו דיונים רבים במוסדות האו”ם, שתוצאתם הייתה קביעה ברורה שיש לאפשר לישראל את שימור השליטה באותם שטחים הנצרכים לביטחונה. זאת בניגוד לעמדתם של הסובייטים והערבים שביקשו להחיל עיקרון זה ביחס לכלל השטחים שנתפסו במלחמה ובכל הגזרות. כפי שהעיד ארתור גולדברג, שגריר ארה”ב באו”ם באותה עת: “החלטה 242 אינה דורשת במפורש שישראל תיסוג לקווים שהיו קיימים לפני פרוץ המלחמה. מדינות ערב הפצירו שנשתמש בלשון הזאת; ברית המועצות... הציעה זאת במועצת הביטחון, וגם יוגוסלוויה וכמה אומות אחרות בישיבה מיוחדת של העצרת הכללית. אבל לשון של נסיגה כזאת לא קיבלה את התמיכה שנדרשה ממועצת הביטחון או מהעצרת הכללית”

ישראל המדינה היחידה בעלת זכויות משפטיות ביו”ש

ארתור גולדברגשגריר ארצות הברית באו”ם 1965-1968בשנת 1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן, אך במקום שבמסגרתו תיטול ירדן את אחריותה לשטח, היא בחרה להשיל מעליה כל זכות לריבונות עליו. כזכור, עד לשנת 48, כשסיפחה ירדן את השטח, מעולם לא תבעו הפלשתינים את השטח לעצמם, ושוב נותרה ישראל כגורם היחיד המחזיק בזכויות משפטיות על השטח. שנה לאחר מכן, בשנת 1995, נחתם באוסלו הסכם הביניים בין ישראל לאש”ף, בו נקבע כי תוצאות ההסדר הסופי לא תושפענה מהאמור בהסכם זה, וכי הצדדים לא ייחשבו כמי שוויתרו על אף אחת מהזכויות או התביעות להן הם טוענים:

שום דבר בהסכם זה לא ישפיע או יפגע בתוצאות המשא ומתן על מעמד הקבע שינוהל בהתאם להצהרת העקרונות. אף לא אחד מהצדדים להסכם ייחשב, על סמך כניסתו להסכם זה, כאילו ויתר על אף אחת מזכויותיו, תביעותיו או עמדותיו הקיימות, או חזר בו מהן.

ניתן לסכם פרק זה בלשונו הקולעת של דאגלאס פייט תת שר ההגנה ומחשובי המשפטנים בארה”ב:

אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלו בשום מקום בארץ ישראל, שהרי הזכויות הללו נובעות מאותו מקור: הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל כפי שהוכר בכתב המנדט.

 

 

 

 

 

הוסף תגובה חדשה